0

להוביל : עומר רזון רוצה שינוי

עומר רזון הוא נער בן 15 שרוצה לנסות לשנות משהו בתפיסת העולם של הנערים הביריונים ולהעביר מסר לכל הביריונים שמשפילים ילדים חלשים מהם בשביל לצאת גברים. הוא מספר על צלקות מהעבר ומאוד שמח לעזור לעוד כמה ילדים כמוהו להשתנות.

תכירו את עומר רזון, נער בן 15 מרחובות הבן הבכור במשפחה מספר על קשיים בתור ילד אשר היה חסר ביטחון, שלא חייך ולא צחק הרבה, חווה המון פגיעות וטראומות בחייו הקצרים ללא חברים ולמרות הכול היה נדיב אבל זה לא עזר. היום הוא גדל והפך להיות מקובל של השכבה.
ב-5.2.13 בשעות הערב עומר פרסם פוסט בקבוצת ביקורות בפייסבוק שזכתה לאלפי לייקים ומאות תגובות, שבו הוא מספר על ילדותו הקשה שהייתה בשבילו טראומה שרק חיזקה אותו ומראה שהיום הוא במקום אחר לגמרי, מקום שונה עם חברים ואנשים שאוהבים אותו מסביבו.

מתי התחלת להבין שאתה שונה?
מתי הבנתי שאני שונה?תאמת' תמיד הלכתי נגד הזרם, זה גרם לי להרגיש טוב.
זה נתן לי את הרגשה שאני חי, שאני קיים, אומנם אני הפכתי את השוני הזה לדבר שלילי כי בגללו הרבה פגעו בי, אבל לעומת זאת לפי דעתי זה היה שווה את ההרגשה הזאת שאני קיים.
למה היו מתעללים בך? מאיפה זה הגיע?
כמו שאמרתי, לפי דעתי זה הגיע מהשוני הזה.
אני זוכר פעם היה לנו שיעור עם מורה מחליפה שאמרה לנו לשים סרט,
כל הילדים אמרו אנחנו רוצים את הסרט "אל תתעסקו עם הזואן" אם אני זוכר נכון ורק אני רציתי לראות את הסרט "הטיטאניק".
כולם היו מסופרים קצר, רק לי היה אפרו, כולם שיחקו כדורגל אני שיחקתי טניס.
ילדים היום קשה להם לקבל את השונה, את האחר, ובגלל זה בדור הזה יגדלו הרבה ילדים מקובעים שרגילים לרגיל ומה שלא רגיל לא מקבלים וזאת טעות גדולה כי מבחינתי כל אלה שבאמת הצליחו בחיים שלהם חשבו מחוץ לקופסא.
מה הוביל אותך לחשוב ככה?
יש סיפור על שני מפעלי נעליים, המנהלים הבכירים אמרו ליושב ראש המפעל ללכת למכור נעליים באפריקה, אז הוא הלך וראה שכולם שם יחפים אז הוא חזר וצעק על המנהלים שלהם שהם לקחו אותו למקום כזה.
שבוע אחרי יושב ראש אחר טס לאפריקה וראה שכולם שם יחפים והוא לעומת הקודם אמר שזה פוטנציאל עצום כי עכשיו הוא יוכל למכור להרבה אנשים נעליים כי לאף אחד אין שם נעליים ולכן כולם צריכים לדעת ששוני זה לא דבר רע וזה אפילו דבר טוב, צריך לחשוב מעבר לא ישר לשלול.
כמה שנים נמשך כל השוני וההתעללות?
זה נמשך מכיתה ד' עד כיתה ח' (לפני שנה וחצי)
פנית למישהו בנושא? שינסו לתקן את זה?
לא לא פניתי לאף אחד.
הייתי גר עם אבא שלי והיה עליו אחריות גדולה, הוא היה צריך לפרנס שני ילדים,
והיו עוד כמה דברים שהוא היה צריך להתעסק בהם, ולכן לא רציתי להעמיס עליו רציתי להראות לו שהכל בסדר תמיד חייכתי מולו כדי שהוא לא יראה את העצב.
הדבר היחידי שפניתי אליו באותה תקופה זה הנייר, פרקתי את הכל על הנייר, הוא ספג את כל העצבים, את הכאס ואת העצב.
וגם רשמתי רק עליו כי הוא היחידי שיכלתי לסמוך עליו שלא ייפגע בי בסוף, אני מדבר עליו כאילו הוא אנושי כי הוא באמת היה החבר היחידי שלי אז ובלעדיו אני לא יודע איפה הייתי היום.
כמה חברים היו לך?
כמו שאמרתי היה לי רק את הנייר, אף אחד לא הסתובב איתי כי כאילו זה היה פאדיחות, "חיידקי עומר" זהירות שלא תידבק.
ורק הנייר לא פחד לדבר איתי, לא פחד להידבק.
בפוסט שכתבת דיברת על בחורה שרצית והיא לא רצתה אותך בחזרה, כמה זמן רצית אותה, למה היא התעעלה בך?
"כנראה הייתי טוב מידי ועל זה אני מצטער" כמו שרשמתי גם בפוסט הקודם, הייתי נדיב, נדיב מדי.
כשאתה מראה למישהו כל כך הרבה אהבה או חמלה או רצון להיות אהוד עליו הוא יזלזל בך,
הוא ייפגע בך ויזרוק אותך, ועוד איך היא לא תפגע כשהייתי מי שהייתי ? היא הראתה לכולם שהיא רעה אליי וזה עשה לה "כבוד" כמו שאומרים.
למה רצית מישהי שמתעללת בך?
אהבה מעוורת, וכשאתה אוהב ממש אתה הופך לעיוור אתה תעשה הכל רק כדי שהיא תסתכל.
אתה תביא לה פרח רק כדי לראות את החיוך שלה שוב, אתה תעשה דברים מפגרים בשביל לשמוע את הצחוק שלה ואתה תנסה ליפול לידה רק כדי שוב להריח את הריח שלה.
וזה לא יעניין אותך כמה היא פוגעת בך, ואיך ומתי, ומול מי, כי אתה פשוט נשאר אוהב.
יכול להיות שהיו אנשים שכן רצו לטובתך אבל כבר לא ראית את זה?
יכול להיות, אבל באותה תקופה איבדתי אמון באנשים עד כדי כך שכבר פיתחתי טראומה.
אני הלכתי לפסיכולוגית היא הסבירה לי שיש 3 חלקים במוח, והיא הסבירה לי על חלק אחד שהוא מנגנון ההגנה.
פעם עוד בתקופת האדם הקדמון היינו צריכים את המנגנון הזה בגלל שפעם היינו צריכים להיזהר מחיות טורפות ובמצבים כאלה.
המנגנון פעל וכשהוא פועל אז הוא משתלט על שאר המוח ורק הוא פועל, בגלל כל מה שהיה שכל פעם הייתי "בסכנה" המנגנון הזה היה רגיל לפעול והוא פעל על אוטומט הוא לא הרפה, הוא תמיד היה משתלט על שאר המוח גם כשהוא לא היה צריך לפעול ולכן, גם כאשר באו רק לדבר איתי הוא פעל וישר התחלתי לגמגם כמו ילד מטומטם מפחד שאני יקבל מכות.
סיפרת על הדברים האלה להורים? למישהו מבוגר?
כמו שכבר אמרתי גרתי רק עם אבא שלי, אמא שלי לא הייתה בתמונה.
אבא שלי היה צריך לפרנס שני ילדים ולא רציתי להעמיס עליו הוא היה אב וגם אם חד הורית. תמיד חייכתי מולו סיפרתי רק דברים שמחים, יותר נכון המצאתי לו כל מיני סיפורים רק כדי שהוא ירגיש טוב, כי במילא בקושי ראיתי אותו אז להעמיס עליו יותר ?
לא הייתי מוכן לגרום לו עצב.
מה גרם לשינוי הסופי?
הנה החלק השמח של הסיפור – אני גרמתי לשינוי הסופי.
אני אמרתי לעצמי למה זה מגיע לי ? מי הם שהם יכולים לפגוע בי ?
אני התחלתי לשאול את עצמי שאלות, התחלתי להבין שאני בנאדם בדיוק כמוהם, שאין להם זכות לפגוע בי.
כי הרי בסוף כולנו נושמים את אותו חמצן, לכולנו יכאב אם ייצבטו אותנו, לכולנו ירד דם אם נידקר, כולנו מתים בסוף.
יום אחד חזרתי בוכה הביתה זה היה בסוף כיתה ח' נכנסתי לחדר והתחלתי לבכות ואז הלכתי למראה שטפתי את הפנים ושוב התחלתי לבכות רק שזה לא היה בכי של עצב,
זה היה בכי של שמחה כי סוף סוף הבנתי מה אני ומי אני והבנתי שאני שונה ושזה דבר טוב, ואמרתי לעצמי מהיום אני משתנה.
לשינוי לוקח זמן ידעתי את זה לא נשברתי אבל התחלתי לעשות לעצמי תרגילים מפגרים כאלה, הסתובבתי ברחוב ושאלתי סתם אנשים מה השעה
בשביל לפתח את הביטחון, התחלתי לנסות לדבר עם בנות אומנם רובן דחו אותי אבל הבנתי שכולם נדחים בהתחלה, ואחרי כל דחייה קיבלתי יותר מוטיבציה, כתבתי לי על דף דברים שהם לא ממש היו נכונים רשמתי תודה שאני חתיך שאני חכם שיש לי חברים ועוד כל מיני שקרים כאלה, והתחלתי להאמין בזה.
וכמו שאומרים מחשבה יוצרת מציאות ככה אני יצרתי את המציאות שלי, מציאות שונה, מי שאני היום.

עומר לא רוצה תשומת לב והוא גם לא צריך, הוא היום במקום שונה ואחר ממה שהוא היה פעם.
חזק יותר, עם ביטחון ומלא שמחת חיים!
הוא רוצה שינוי, הוא רוצה שהבריונים האלה יפסיקו לזלזל בילדים אחרים, האם תעזרו לו?
ספרו לנו מה אתם חושבים, גם לכם זה קורה בבית הספר?

↑ חזור למעלה

Comments are closed.